איך מגיעים?

מירושלים דרך כביש רמות צפונה 443 פונים ימינה אחרי 4 ק"מ ישר עד המקום

הערות

מסורת זו שזהו קברו של שמואל הנביא עתיקה מאוד והיא מתבססת במקורה על צליינים גויים מהמאה ה3 שראו במקום את קברו של שמואל הנביא .
אך בעיה קשה אשר לפי התנ״ך הרי היה גר ברמתיים צופים בהר אפרים ושם גם נקבר , ועל כן אין בכלל אופציה לומר שהוא קבור שם , דהרי כל אזור זה ועשר ק״מ משם זה חלק בנימין מובהק.
חשבתי המון על דבר זה והריני להציע שם את קבורת שאול המלך שעליו נאמר שנקבר בצלע האלף ,כי לכל ההרים באיזור יש שם עתיק אך בפזל חסר לנו מקום בשם צלע האלף שלא זוהה ,ושחייב להיות בחלק בנימין , ואם נזהה במקום את צלע האלף נרוויח את הזיהוי של קבורת שאול דהרי מקום זה גבוהה הוא מכל מקום באיזור ושמו מעיד עליו שהוא אחד מאלף, כמו כן בוודאי קבר זה הוא יהודי עם מסורת רציפה מתקופת התנאים , ובית כנסת קבוע ששם היה כל השנים.
ואם ישאל הקורא והיכן שמואל פשוט מאוד ברמתיים צופים בכפר ערבי פלסטינאי בראש הכפר שם מנוחתו 20 ק״מ משם.

על המסלול

שְׁמוּאֵל

התקופה: ימי השופטים
בית הוריו; לידת שְׁמוּאֵל והקדשתו; התגלות ה´ אל שְׁמוּאֵל; השפעתו הדתית והחברתית של שְׁמוּאֵל על העם; בקשת המלוכה; הצגת שָׁאוּל המלך לפני העם; חידוש המלוכה ודברי שְׁמוּאֵל האחרונים; שָׁאוּל אינו עומד במצוות שְׁמוּאֵל; חטאו של שָׁאוּל במלחמת עֲמָלֵק; משיחת דָּוִד על-ידי שְׁמוּאֵל; דָּוִד בורח אל שְׁמוּאֵל; שְׁמוּאֵל מופיע לאחר מותו; מקום ציון קבורתו; הוראת השם שְׁמוּאֵל; ספר שמואל.
שְׁמוּאֵל הנביא הוא גדול המנהיגים, שעמד לישראל בסוף תקופת השופטים וכמי שכונן את ראשית המלוכה בישראל. במקרא מושווית דמותו לגדול אישי האומה – למֹשֶׁה רבנו: "וַיֹּאמֶר ה´ אֵלַי: אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי, אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה" (ירמיהו טו,א); "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ, קֹרִאים אֶל ה´, וְהוּא יַעֲנֵם" (תהלים צט,ו).
תולדותיו ומעשיו מסופרים בספר שנקרא על שמו – ספר שְׁמוּאֵל.
בית הוריו
לאֶלְקָנָה – לוי ממשפחת קֹרַח, "מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם (שמ"א א,א) – היו שתי נשים: האחת נקראה פְּנִנָּה, והאחרת חַנָּה. לפְנִנָּה היו ילדים, ולחַנָּה בתחילה לא היו ילדים. הכתוב מתאר כיצד בעקבות תפילותיה זכתה חַנָּה ללדת את בנה שְׁמוּאֵל ואת הקדשתו לעבוד את ה´ במשכן שילֹה. סיפור הרקע ללידתו של שְׁמוּאֵל מתואר באריכות בכתוב ויש בו להצביע על מקומו של שְׁמוּאֵל בין גדולי האומה.
לידת שְׁמוּאֵל והקדשתו
חַנָּה, אם שְׁמוּאֵל הנביא, היא מן הדמויות הגדולות בתנ"ך. בחייה שימשה דמות ומופת לאישה מאמינה, שלא נכנעה לגורלה לחיות חיי עקרות, אלא הכירה והאמינה בערכה של התפילה שנשׂאה מעומק לבה, וזכתה שה´ ישמע אליה וימלא משאלת לבה לזכות ל"זֶרַע אֲנָשִׁים" (שם יא).
הכתובים מספרים שבכל פעם שאֶלְקָנָה היה עולה להשתחוות ולזבוח לה´ במשכן שבשִׁילֹה, היה לוקח עמו את שתי נשותיו – חַנָּה ופְנִנָּה.
באחת הפעמים, בהן ביקרו אֶלְקָנָה ונשותיו בשִׁילֹה, נגשה חַנָּה אל היכל ה´ – שבפתחו ישב עֵלִי, הכוהן הגדול – "וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה´ וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה´ צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, וּנְתַתִּיו לַה´ כָּל יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שם י-יא).
בסיומה של התפילה מברך עֵלִי את חַנָּה: "לְכִי לְשָׁלוֹם, וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ" (שם יז). חַנָּה עוזבת את היכל ה´ מתוך ביטחון ואמונה שתפילתה וברכת עֵלִי יתקיימו.
בשובם אל ביתם, "וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן" (שם כ). היא קוראת לו ´שְׁמוּאֵל´, "כִּי מֵה´ שְׁאִלְתִּיו" (שם).
בפעם הבאה שאֶלְקָנָה עולה לשִׁילֹה עם ביתו – היא השנה הראשונה להולדת שְׁמוּאֵל – נשארת חַנָּה בביתה, "כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ: עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה´, וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם" (שם כב).
כעבור שנה, במועד עליית אֶלְקָנָה לשִׁלֹה, העלתה חַנָּה את שְׁמוּאֵל בנה הקטן עם קורבנות פרים, מנחה ויין לנסכים. בהביאה את שְׁמוּאֵל לעֵלִי אומרת חַנָּה: "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה´. אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי, וַיִּתֵּן ה´ לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה´ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה´" (שם כו-כח).
אֶלְקָנָה וחַנָּה שבים לביתם, ושְׁמוּאֵל נשאר לשרת את ה´ לפני עֵלִי בשִׁילֹה. מדי שנה בשנה היתה חַנָּה עושה לבנה שְׁמוּאֵל מעיל קטן ומעלה לו בעלותה לשִׁלֹה.
התגלות ה´ אל שְׁמוּאֵל
הכתוב מעיד על שְׁמוּאֵל: "וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם ה´" (שם ב,כא); ובניגוד לבני עֵלִי, ש"לֹא יָדְעוּ אֶת ה´" (שם יב), נאמר עליו: "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם ה´ וְגַם עִם אֲנָשִׁים" (שם כו). שְׁמוּאֵל, אם כן, התנהג בקדושה עליונה ובדבקות בה´ ובמצוותיו, ואף מצא חן גם בעיני עמו.
באותם הימים היה דבר ה´ – הנבואה – יקר, מעט, "אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (שם ג,א), "וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת ה´" (שם ז): טרם התגלה אליו ה´ בחזון הנבואה.
באחד הלילות, בעודו שוכב "בְּהֵיכַל ה´ אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים" (שם ג), קרא ה´ אל שְׁמוּאֵל, וזה השיב לו: "הִנֵּנִי" (שם ד); אלא ששְׁמוּאֵל חשב שעֵלִי הוא שקורא לו, ובבואו אליו אמר לו עֵלִי: "לֹא קָרָאתִי, בְנִי, שׁוּב שְׁכָב" (שם ו). כך שלוש פעמים. לאחר הפעם השלישית הבין עֵלִי "כִּי ה´ קֹרֵא לַנָּעַר" (שם ח). ואז הורה לו: "לֵךְ שְׁכָב; וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ: דַּבֵּר, ה´, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (שם ט). בפעם הרביעית שמע שְׁמוּאֵל שוב את הקול קורא לו: "שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל" (שם י). לקריאה זו עונה שְׁמוּאֵל: "דַּבֵּר, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (שם).
ואז דיבר ה´ אל שְׁמוּאֵל את דבריו הראשונים אליו, דברי נבואה:
"הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו. בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ, הָחֵל וְכַלֵּה. וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם, בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו, וְלֹא כִהָה בָּם. וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם" (שם יא-יד).
לאחר ששמע את דברי ה´ – דברי הנבואה הקשים על בית עֵלִי – המשיך שְׁמוּאֵל לשכב על משכבו עד בוקר. עם בוקר, כדרכו, פתח את דלתות בית ה´, אלא שלבו היה עתה מלא חרדה בעקבות הדברים ששמע, ויָרֵא היה לספר לעֵלִי את דברי החזון הנבואי שהופיע עליו בלילה.
אולם עֵלִי, שידע על התגלות ה´ אל שְׁמוּאֵל, קרא לו וביקשו ואף השביעו שיספר לו ולא יעלים ממנו כל פרט מדברי ה´. "וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ" (שם יח). לאחר ששמע את הדברים הקשים שנגזרו על ביתו, הצדיק עליו עֵלִי את העונש באומרו: "ה´ הוּא, הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה" (שם).
לאחר התגלות נבואית ראשונה זו מעיד הכתוב על שְׁמוּאֵל:
"וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וה´ הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה´. וַיֹּסֶף ה´ לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה, כִּי נִגְלָה ה´ אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר ה´" (שם יט-כא).
השפעתו הדתית והחברתית של שְׁמוּאֵל על העם
נבואת שְׁמוּאֵל על בית עֵלִי החלה להתקיים, ובקרָב עם הפְּלִשְׁתִּים נהרגו שני בני עֵלִי וארון ה´ נשבה. כל מקום שאליו הגיע הארון – הוכו בני אותו מקום במחלה, ועל כן החליטו הפְּלִשְׁתִּים להשיב את הארון לבני ישראל. הארון הגיע לבֵית שֶׁמֶשׁ, ומשם הועלה לקִרְיַת יְעָרִים.
במשך עשרים השנים שהיה הארון בקִרְיַת יְעָרִים, "וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה´" (שם ז,ב).
כמנהיג רוחני וחברתי של העם הטיף שְׁמוּאֵל הנביא מדי פעם את מוסרו אל בני דורו, וכך היה נוהג להדריכם:
"אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה´, הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת, וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה´ וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ, וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שם ג).
ואכן עם ישראל הסירו את הבעלים ואת העשתרות, "וַיַּעַבְדוּ אֶת ה´ לְבַדּוֹ" (שם ד).
לאחר שראה שְׁמוּאֵל שמצבו הרוחני של עם ישראל כשר להתחדשות דתית ולפריקת עול הפְּלִשְׁתִּים מעליהם, קרא לכינוס כללי וגדול במצפה. העם התכנס במצפה "וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה´ וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם: חָטָאנוּ לַה´" (שם ו). אז הוכיחם שְׁמוּאֵל והדריכם בעניינים שבין אדם לחברו ובעניינים שבין אדם למקום.
שֵׁמע הכינוס הגדול במִּצְפָּה הגיע לאוזני פְּלִשְׁתִּים, ומכיוון שחששו שמא לא יהיה הכינוס אלא הכנה למלחמה כנגדם, יצאו לתקוף את ישראל. ישראל, שהיו יראים מתוקפנותם של הפְּלִשְׁתִּים, פנו אל שְׁמוּאֵל: "אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל ה´ אֱלֹהֵינוּ, וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שם ח). שְׁמוּאֵל העלה על המזבח "טְלֵה חָלָב אֶחָד" (שם ט), "וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה´ בְּעַד יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲנֵהוּ ה´" (שם). תוך כדי העלאת העולה, בעוד הפְּלִשְׁתִּים ניגשים למלחמה, והנה סערת רעמים גדולה הקיפה את מחנה פְּלִשְׁתִּים ובלבלה את צבאם. ישראל ניצלו מבוכה על-טבעית זו, והפְּלִשְׁתִּים ניגפו לפני ישראל. המרדף אחרי הפְּלִשְׁתִּים נמשך "עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר" (שם יא). אז לקח שְׁמוּאֵל "אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר וַיֹּאמַר: עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ ה´" (שם יב). מאז נכנעו הפְּלִשְׁתִּים מפני בני ישראל, "וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל, וַתְּהִי יַד ה´ בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל" (שם יג).
בקשת המלוכה
כאשר זָקֵן שְׁמוּאֵל, מינה את שני בניו – יוֹאֵל הבכור ואֲבִיָּה – לשופטים בִּבְאֵר שֶׁבַע; אלא שבניו לא הלכו בדרכיו "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (שם ח,ג). אז התקבצו כל זקני ישראל אל ביתו ברמה, היא כנראה המִצְפָּה, ובפיהם בקשה:
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ, עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (שם ה).
הכתוב מספר שבקשתם – "תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" (שם ו) – היתה רעה בעיני שְׁמוּאֵל, והוא פנה אל ה´ בתפילה שיורהו כיצד להגיב לבקשת העם.
וכה אמר לו ה´:
"שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ. וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם, אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שם ז-ט).
ואכן, שב שְׁמוּאֵל אל זקני העם והחל להסביר להם את מהותה של בקשתם – להמליך עליהם מלך ככל הגויים:
"וַיֹּאמֶר: זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה´ אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא" (שם יא-יח).
אלא שהעם – אף לאחר ששמע את צורת המלוכה שהם מזמינים על עצמם ואת אופייה השלילי – לא חזר בו: "וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם, וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שם יט-כ).
שוב חזר שְׁמוּאֵל עם תגובת העם אל ה´, כדי שיורהו כיצד לנהוג בעקבות סירובם לחזור בהם מבקשתם, וה´ חזר והורה לשְׁמוּאֵל לשמוע בקולם ולהמליך עליהם מלך. משהבין שְׁמוּאֵל מדברי ה´ כיצד עליו לנהוג, ביקש לפזר את הכינוס – כל איש יחזור לעירו – עד לשלב הבא, בו יורהו ה´ כיצד לקדם מבחינה מעשית את בקשתם.
סיכום לפעולתו של שְׁמוּאֵל בימי חייו נותנים לנו הכתובים:
"וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו. וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה. וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה, כִּי שָׁם בֵּיתוֹ, וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה´" (שם ז,טו-יז).
הצגת שָׁאוּל המלך לפני העם
שָׁאוּל – שהכתוב מעיד עליו: "בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שם ט,ב) – יצא לפי בקשת אביו, קִישׁ, לחפש את האתונות שאבדו מן העדר של אביו. אתו יצא גם נער מן המשרתים בבית אביו. הם חיפשו את האתונות בהר אפרים, בְּאֶרֶץ שָׁלִשָׁה, בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים ובכל מרחב בנימין – "וְלֹא מָצָאוּ" (שם ד). כשהגיעו לארץ צוּף, אמר שָׁאוּל לנער שהתלווה אליו: "לְכָה וְנָשׁוּבָה, פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ" (שם ה); אלא שבפי הנער היה רעיון אחר: "וַיֹּאמֶר לוֹ: הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת, וְהָאִישׁ נִכְבָּד, כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא, עַתָּה נֵלֲכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ" (שם ו). שָׁאוּל הסכים להצעתו של הנער, אלא שהתלבט בשאלה כיצד יכבד את איש האלהים, שהרי לא נותר בידיהם ובכליהם דבר הראוי להעניק כמנחה, כתשורה, לאיש החשוב שהם עומדים לבקר. שוב הנער פתר את הבעיה: "הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף, וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ" (שם ח).
על הימצאותו של ה´רואה´, הוא הנביא שְׁמוּאֵל, בעיר, סיפרו להם נערות שיצאו לשאוב מים: "כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר, כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ, כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים, וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ" (שם יב-יג). ואכן, בשעה שנכנסו לעיר – "וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה" (שם יד).
הכתוב מספר שיום קודם לפגישה זו בין שָׁאוּל לשְׁמוּאֵל התגלה ה´ לשְׁמוּאֵל והודיעו: "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים, כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי" (שם טז); וכשראה שְׁמוּאֵל את שָׁאוּל, שוב התגלה אליו ה´ ואמר לו: "הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ: זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי" (שם יז).
שָׁאוּל טרם הכיר את שְׁמוּאֵל, וכשנפגשו ברחובה של העיר שאל שָׁאוּל את שְׁמוּאֵל שנקרא בדרכו: "הַגִּידָה נָּא לִי: אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה?" (שם יח). תשובתו של שְׁמוּאֵל אל שָׁאוּל כללה התייחסות לשאלת שָׁאוּל, למטרת מסע חיפוש האתונות, ואף רמז בעניין עתידו של שָׁאוּל (מלך ישראל): "וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי הָרֹאֶה, עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה, וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר, וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ. וְלָאֲתֹנוֹת, הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם, כִּי נִמְצָאוּ, וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל? הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ" (שם יט-כ).
שָׁאוּל הופתע מתוכן תשובתו של שְׁמוּאֵל, ומתוך ענווה שאפיינה אותו השיב: "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי, מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן! וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה?" (שם כא).
שְׁמוּאֵל לא התייחס לתגובתו המופתעת של שָׁאוּל, לקָחוֹ עם נערו, "וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים, וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח: תְּנָה אֶת הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ, אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ. וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל וגו´ וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא" (שם כב-כד).
לאחר הסעודה, וכן לפנות בוקר, שוחח שְׁמוּאֵל עם שָׁאוּל על גג ביתו. אין הכתובים מספרים על תוכן שיחתם, אולם מסתבר ששיחתם נסבה על הכנתו של שָׁאוּל לשׂאת בתפקיד הרם והאחראי: מלך ישראל.
לפני צאת שָׁאוּל מן העיר לקח שְׁמוּאֵל את פך השמן "וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה´ עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד" (שם י,א); ובטרם ייפרדו תיאר לפניו את כל שיתרחש בדרכו חזרה אל ביתו: א. שני אנשים בסמוך לקבר רָחֵל יספרו לו שהאתונות נמצאו ושאביו דואג לשלומם; ב. פגישה עם שלושה אנשים העולים לבֵית אֵל, והם ייתנו לו שתי לחם; ג. פגישה עם חֶבֶל נביאים וקבלת השראת נבואה עמם. כשיבואו כל האותות הללו, אמר שְׁמוּאֵל לשָׁאוּל, "עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ" (שם ז): מעתה ה´ עמך, ובוודאי תצליח בכל אשר תעשה ותפנה. ואכן, מיד עם פרידתם "וַיַּהֲפָךְ לוֹ אֱלֹהִים לֵב אַחֵר" (שם ט), וכל הדברים, שאמר לו שְׁמוּאֵל שיתרחשו בדרכו חזרה, אכן נתקיימו.
לאחר משיחת שָׁאוּל אסף שְׁמוּאֵל את העם אל הַמִּצְפָּה, וכֹה נאם בפניהם כהכנה להצגת המלך הנבחר:
"וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ: לוֹ, כִּי מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ" (שם יט).
ואז הפיל גורל בן השבטים, "וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן" (שם כ); בגורל השני נלכדה משפחת הַמַּטְרִי, וממשפחה זו נלכד שָׁאוּל בן קִישׁ; אלא שכשחיפשו אותו – "לֹא נִמְצָא" (שם כא). רק לאחר שה´ גילה להם ששָׁאוּל מרוב ענוותנותו "נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים" (שם כב), לקחוהו והציגוהו לפני העם, "וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה" (שם כג).
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם: הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה´, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם! וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שם כד). שְׁמוּאֵל לא שלח את העם איש לביתו אלא לאחר שהציג לפניהם את משפט המלוכה, כתיבתו בספר והנחתו באוהל מועד למשמרת.
חידוש המלוכה ודברי שְׁמוּאֵל האחרונים
שוב כינס שְׁמוּאֵל את העם, והפעם אל הַגִּלְגָּל, כדי לחדש שם את המלוכה. "וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה´ בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה´, וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד" (שם יא,טו). בכינוס לאומי גדול זה, לאחר המלכתו הרשמית של שָׁאוּל למלך, ראה שְׁמוּאֵל הזדמנות נאותה לשאת את דבריו האחרונים אל העם:
שְׁמוּאֵל שִחזר לפני העם את הנהגתו מנעוריו ועד זקנתו, ואז פנה אליהם בשאלה:
"הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה´ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי, וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי, אֶת מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם?" (שם יב,ג).
והעם ענה לשאלתו של שְׁמוּאֵל ואישר את נקיון כפיו: "לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה" (שם ד). לעדים על דברי העם העמיד שְׁמוּאֵל את ה´ ואת שָׁאוּל המלך שזה עתה הומלך. לאחר מכן סקר שְׁמוּאֵל את תולדות העם למן יציאת מצרים ועד לימיו, תוך שהוא מדגיש את חסדי ה´ עמם בכל אותן השנים – ואף-על-פי-כן אמר להם: אתם ממאנים לקבל עליכם את מלכות ה´ באופן בלעדי אלא דורשים: "כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ" (שם יב). והנה עתה בקשתכם נענתה וה´ נתן לכם מלך. אם תלכו, אתם ומלכּכם אחר ה´ – ה´ ידריך אתכם, ואם לא – "וְהָיְתָה יַד ה´ בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם" (שם טו).
אחר דברי התוכחה הללו נתן להם שְׁמוּאֵל אות המצביע "כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה´ לִשָׁאוּל לָכֶם מֶלֶךְ" (שם יז): "וַיִּתֵּן ה´ קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא" (שם יח) – רעמים ומטר בתחילת הקיץ!! אות זה הפתיע את העם ועשה עליהם רושם גדול, "וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה´ וְאֶת שְׁמוּאֵל" (שם). העם פנה אל שְׁמוּאֵל שיתפלל בעדם "וְאַל נָמוּת, כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ" (שם יט).
שְׁמוּאֵל הרגיע את העם, אך ביקש שוב שלא לסור "מֵאַחֲרֵי ה´ וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה´ בְּכָל לְבַבְכֶם" (שם כ), גם הבטיח שאף להבא – אף-על-פי שכבר ימלוך עליכם מלך – "הוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (שם כג), ולא אמנע מלהתפלל עליכם.
שָׁאוּל אינו עומד במצוות שְׁמוּאֵל
שָׁאוּל התכונן למלחמה בפְּלִשְׁתִּים – מלחמתו הראשונה באויב זה – ולו שלושת אלפי חיילים. על חלקם (אלפיים) פיקד הוא, ועל היתר (אלף) פיקד בנו יוֹנָתָן. האות להתקוממות ישראל בפְּלִשְׁתִּים היה בעקבות הריגת נציב פְּלִשְׁתִּים בידי יוֹנָתָן. תגובת הפְּלִשְׁתִּים להריגת הנציב היתה ביציאה למלחמה גדולה כנגד ישראל. צבאם מנה עשרות אלפי חיילים, ואילו ישראל נמצאו במצב צבאי נחות בהרבה ובחרדה גדולה.
ברגעים נוראים אלו שָׁאוּל אינו יוצא למלחמה כנגד הפְּלִשְׁתִּים, אלא ממתין לבואו של שְׁמוּאֵל, כפי שצוּוָה (שם י,ח); אלא שהעם ראה בצעד זה של שָׁאוּל אזלת יד והחל להתפזר. אז החליט שָׁאוּל לא להמתין עוד והחל להקריב את קורבנות העולה והשלמים לא בנוכחות שְׁמוּאֵל כצעד לפני צאתם לקרב. עם סיום העלאת העולה – "וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא" (שם יג,י). שָׁאוּל יצא לקראתו לברכו, אך שְׁמוּאֵל כעס עליו: "מֶה עָשִׂיתָ?" (שם יא). הסברו של שָׁאוּל – "כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי, וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים, וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. וָאֹמַר: עַתָּה יֵרְדוּ פְּלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה´ לֹא חִלִּיתִי, וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה" (שם יא-יב) – לא סיפק את שְׁמוּאֵל, והוא קבע שלמעשה זה תוצאות חמורות: עד לפני מעשה זה היתה בכוונת ה´ לקיים את מלכותך "עַד עוֹלָם" (שם יג), אבל עתה "מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם" (שם יד)! על כי "לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה´" (שם).
חטאו של שָׁאוּל במלחמת עֲמָלֵק
בצאת ישראל ממצרים יצא עֲמָלֵק להילחם כנגדם, אף פגע בנחלשים שבעם. כנגד התגרות זו נצטווינו בתורה: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה´ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה´ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה,יט). הזמן אכן הגיע, והמצווה הוטלה על שָׁאוּל המלך בציווי שְׁמוּאֵל:
"עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמ"א טו,ג).
שָׁאוּל עשה כמצוות שְׁמוּאֵל, "וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב" (שם ח); אלא שבניגוד לציווי הברור – לא להשאיר שריד מן העם ומכל בעלי-החיים אשר לו – השאיר שָׁאוּל את "אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי" (שם) וכן את "מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם" (שם ט).
העדר ציות מלא לדברי ה´ במצווה זו היה המעשה הרשמי של שָׁאוּל שגרם למפלתו. ה´ התגלה לשְׁמוּאֵל והודיעו על חרטתו בהמלכת שָׁאוּל למלך:
"נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים" (שם יא).
דברי ה´ גרמו לשְׁמוּאֵל להצטער עד למאוד, והוא זעק אל ה´ בתפילה במשך כל הלילה, תוך שהוא מבקש רחמים על שָׁאוּל ועל העם.
עם בוקר יצא שְׁמוּאֵל להיפגש עם שָׁאוּל ששהה אז בגִּלְגָּל. בראות שָׁאוּל את שְׁמוּאֵל, בירכו וגם דיווח לו על ביצוע המשימה: "בָּרוּךְ אַתָּה לַה´! הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה´" (שם יג); אלא שברקע נשמעו קולות צאן עֲמָלֵק, ושְׁמוּאֵל שאל: "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ?" (שם יד). שָׁאוּל התנצל והסביר שכל מה שלא הוחרם נועד "לְמַעַן זְבֹחַ לַה´" (שם טו). שְׁמוּאֵל ביקש משָׁאוּל להפסיק מלהצטדק ולהאזין עתה לדברי ה´ שנאמרו לו בלילה:
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה, וַיִּמְשָׁחֲךָ ה´ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלָחֲךָ ה´ בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר: לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה´ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה´?" (שם יז-יט).
שוב חזר שָׁאוּל וציין שהוא אכן קיים את מצוות ה´ והשמיד את כל עֲמָלֵק; אומנם אֲגַג מלכם נותר חי בידי חיילי שָׁאוּל, אולם ניתן להרוג גם אותו; ואשר לשלל הנותר – הוא נלקח על-ידי העם כדי להקריב קורבנות לה´.
שְׁמוּאֵל הבין ששָׁאוּל טרם הפנים את גודל החטא ועל-כן הגיב בחריפות לדברי התנצלותו:
"הַחֵפֶץ לַה´ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה´? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים וגו´ יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה´ – וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (שם כב-כג).
דבריו האחרונים של שְׁמוּאֵל הביאו בסופו של דבר להתנצלותו של שָׁאוּל: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה´ וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שם כד); אך בד בבד ביקש משְׁמוּאֵל: "וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה´" (שם כה). שְׁמוּאֵל סירב לבקשת שָׁאוּל באומרו: "לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ, כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה´, וַיִּמְאָסְךָ ה´ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (שם כו), ואז פנה ללכת לו לדרכו. שָׁאוּל, שחפץ היה מאוד בהצטרפותו של הנביא שְׁמוּאֵל אליו, החזיק בכנף מעילו של שְׁמוּאֵל כדי למנוע ממנו מללכת, ואז נקרע המעיל. קריעת המעיל סימלה יותר מכול את אופיו ותוכנו של המפגש הטעון בין שְׁמוּאֵל לשָׁאוּל. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל: קָרַע ה´ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שם כח-כט).
שוב מתנצל שָׁאוּל ומבקש משְׁמוּאֵל פעם נוספת: "עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה´ אֱלֹהֶיךָ" (שם ל), ועתה נענה לו שְׁמוּאֵל.
מעמד זה הסתיים בהוצאתו להורג של אֲגַג. וכֹה אמר שְׁמוּאֵל לאגג: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ" (שם לג), ואז שיסף את אֲגַג.
שְׁמוּאֵל הלך אל ביתו ברמה, ושָׁאוּל עלה אל ביתו בגבעת שָׁאוּל, "וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ, כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל" (שם לה).
משיחת דָּוִד על-ידי שְׁמוּאֵל
צערו של שְׁמוּאֵל על קריעת הממלכה משָׁאוּל היתה גדולה, אלא שה´ לא הניח לו להתבוסס בצער זה ולהתאבל על שָׁאוּל, אלא תכף הכין אותו לשלב הבא: כינון המלכות הנצחית בישראל, וכֹה ציווהו: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ" (שם טז,א). וכשהעלה שְׁמוּאֵל את חששו שמא צעד זה יסכן את חייו, שהרי יש במעשה זה משום מרידה במלכות, הורה לו ה´ להסוות את מטרתו האמיתית: "עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ: לִזְבֹּחַ לַה´ בָּאתִי. וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח, וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (שם ב-ג).
שְׁמוּאֵל הגיע אל בית לחם, ולזקני העיר שחרדו לקראתו סיפר, שהגיע אל העיר על מנת לזבוח לה´. כמצוות ה´ הזמין באופן אישי את יִשַׁי ואת בניו. בטרם ישבו לאכול מן הזבח עמדו לפניו בני יִשַׁי. כשהתרשם שְׁמוּאֵל מיד מן הבן הגדול, אֱלִיאָב, הודיעו ה´: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם – וה´ יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שם ז). כך עמדו לפניו כל שבעת בני יִשַׁי, ועל כולם אמר: "לֹא בָחַר ה´ בָּאֵלֶּה" (שם י). לשאלת שְׁמוּאֵל את יִשַׁי: "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" (שם יא) ענה לו יִשַׁי: "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן" (שם). מיד הורה לו שְׁמוּאֵל: "שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ, כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה" (שם). לפני שְׁמוּאֵל הופיע ונראה דָּוִד, "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" (שם יב), ואז נשמע קול ה´ אל שְׁמוּאֵל: "קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא" (שם). "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו" (שם יג). רק אז – עם השלמת שליחות ה´ למשוח את דָּוִד – שב שְׁמוּאֵל אל ביתו ברמה.
דָּוִד בורח אל שְׁמוּאֵל
באחד מנסיונותיו של שָׁאוּל להרוג את דָּוִד נמלט דָּוִד אל שְׁמוּאֵל, שנמצא אז בביתו ברמה. לאחר שסיפר לו דָּוִד על מאמציו של שָׁאוּל להתנקש בחייו, הלכו יחדיו "וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת" (שם יט,יח) – ´והיה זה המקום מקום לבני הנביאים, שהיו יושבים שם ולומדים לפני שְׁמוּאֵל´ (רד"ק).
שָׁאוּל לא הפסיק לרדוף את דָּוִד גם כשידע שהוא במחיצת שְׁמוּאֵל. שלוש פעמים שלח שליחים לתפוס את דָּוִד ולהביאו אליו, אולם בכל פעם כשהגיעו שלוחיו אל נָיוֹת נתקלו בלהקת נביאים מתנבאים, כששְׁמוּאֵל הנביא ניצב עליהם כמורה ומדריך רוחני, "וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה" (שמ"א יט,כ). אז החליט שָׁאוּל ללכת בעצמו ולתפוס את דָּוִד; אולם אף הוא – עוד בהיותו בדרך – זכה שתשרה עליו רוח הנבואה, רוח אלהים, וכשהגיע לפני שְׁמוּאֵל, "וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה" (שם כד).
שְׁמוּאֵל מופיע לאחר מותו
שְׁמוּאֵל הנביא כבר מת, ושָׁאוּל המלך הסיר את "הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ" (שם כח,ג) – הם המכשפים, הדורשים אל המתים ומעלים את רוחותיהם לארץ החיים – וכבר לא ניתן היה לדרוש בהם.
על רקע נתונים אלה התקבצו פְּלִשְׁתִּים להילחם עם ישראל, "וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם" (שם ד); ושָׁאוּל קיבץ את כל ישראל "וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ" (שם).
כשהביט שָׁאוּל אל מחנה פְּלִשְׁתִּים, נחרד לבו וניבא לו רעה. הוא חָפַץ מאוד לדעת מה יהיה בגורל מלחמה זו, ומה עליו לעשות כדי להינצל מן התבוסה המתרגשת עליו ועל עמו. הוא אומנם שאל בה´ – אך ה´ לא ענהו "גַּם בַּחֲלֹמוֹת, גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִם" (שם ו).
באין בררה הנראית לשָׁאוּל כמתאימה ביקש מעבדיו לחפש עבורו "אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ" (שם ז). עבדיו מצאו לו אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב הנמצאת בעֵין דּוֹר (שם), ושָׁאוּל התחפש ולבש בגדים אחרים כדי שלא יכירוהו, "וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה" (שם ח). הוא ביקש מבעלת האוב שתקסום לו באוב ותעלה לו את אשר יאמר אליה.
בעלת האוב לא נענתה מיד לבקשת שָׁאוּל, כי חששה שמא שָׁאוּל, המחופש לפניה, הוא מרגל הבא מטעמו של המלך שָׁאוּל לבדוק מי עדיין עוסק בכשפים.
שָׁאוּל נשבע לה בה´ שלא תיענש על עוון זה, וכשסר חששה, שאלה את שָׁאוּל: "אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ? וַיֹּאמֶר: אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי" (שם יא).
האישה קסמה באוב, ואכן שְׁמוּאֵל הנביא נראה לה. "וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל?" (שם יב). שָׁאוּל מרגיע אותה ומורה לה שלא לפחד, ומאיץ בה לתאר לפניו את שראתה. "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל: אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ" (שם יג). לשאלתו: "מַה תָּאֳרוֹ?" עונה האישה: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שם יד). אז ידע שָׁאוּל "כִּי שְׁמוּאֵל הוּא, וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (שם).
שְׁמוּאֵל כועס על שָׁאוּל ושואל אותו: "לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?" (שם טו). שָׁאוּל הסביר לו את המצוקה והחרדה שבה הוא נמצא: "צַר לִי מְאֹד, וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה" (שם). אולם שְׁמוּאֵל מסביר לשָׁאוּל שאין בידו כבר לעזור לו: "לָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי – וַה´ סָר מֵעָלֶיךָ וגו´ וַיִּקְרַע ה´ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָּוִד. כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה´ וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק, עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה´ הַיּוֹם הַזֶּה. וְיִתֵּן ה´ גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים, וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי, גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה´ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים" (שם יט).
לשמע דברי הנבואה והתוכחה הנוראיים נופל שָׁאוּל מלוא קומתו ארצה, "וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל, גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה" (שם כ).
כדברי שְׁמוּאֵל כן היה: הפורענות התקיימה בישראל, בשָׁאוּל ובבניו (כמסופר בפרק לא).
מקום ציון קבורתו
הכתוב מספר ששְׁמוּאֵל הנביא נקבר בביתו בָּרָמָה (שמ"א כה,א; שם כח,ג). המסורת היהודית מראה את מקומה של רמה זו ובה קברו של שְׁמוּאֵל, על פיסגת הר גבוה מצפון-מערב לירושלים (בין שכונת רמות לישוב גבעת זאב). בסמוך לקבר נמצאים בתי הכפר הערבי א-נָבִּי סמוּאיל, ומעליו בנוי מסגד. על פי מסורת עברית מאוחרת, גם הורי שְׁמוּאֵל – אֶלְקָנָה וחַנָּה – קבורים עימו.
הוראת השם שְׁמוּאֵל: בפסוק נאמר: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵה´ שְׁאִלְתִּיו" (שם א,כ). יש המסבירים שאין הכוונה כי השֵׁם נגזר מלשון שְׁאִלְתִּיו – שאילו היה כן היה נקרא שָׁאוּל – אלא שמן השמות המתהלכים בעם בחרה אמו בשם שְׁמוּאֵל (ראה במדבר לד,כ), שצלצולו דומה לביטוי "שָׁאוּל מְאֵל" – אותיות המצויות בשם שְׁמוּאֵל. פירושים והוראת נוספות: שְׁמוֹ אֵל, או שְׁמוּעאֵל – האל שמע ונתן לי את שאלתי.
ספר שמואל
ספר שמואל הוא הספר השלישי בספרי הנביאים הראשונים; הוא בא אחרי הספרים יהושע ושופטים. הספר כולל את תולדות עם ישראל מסוף תקופת השופטים ועד לימי זקנתו של דָּוִד המלך. הוא נקרא בשם זה על שמו של שְׁמוּאֵל הנביא, עליו מספר הספר בפרקיו הראשונים. עיקרו של הספר בסיפור תולדותיהם ומעשיהם של שלוש הדמויות המרכזיות בו: שְׁמוּאֵל הנביא ושני המלכים ראשונים שקמו לעם ישראל: שָׁאוּל ודָוִד.
בספר חמישים וחמישה פרקים, ובהם אלף חמש מאות ושישה פסוקים. הספר מחולק (חלוקה מאוחרת, שלא היתה ידועה לחז"ל ולבעלי המסורה) לשני ספרים: שמואל א´, ובו שלושים ואחד פרקים, ושמואל ב´, ובו עשרים וארבעה פרקים.
בספר שמואל א´ מופיעים הנושאים הבאים: ילדות שְׁמוּאֵל; נדודי ארון הברית; שְׁמוּאֵל כשופט; המלכת שָׁאוּל; מלחמות שָׁאוּל; רדיפת שָׁאוּל את דָּוִד ומיתתו.
בספר שמואל ב´ מופיעים הנושאים הבאים: מלכות דָּוִד; מלחמות דָּוִד וארגון הממלכה; סיפורים סביב בית המלוכה (אַמְנוֹן ותָמָר, מרד אַבְשָׁלוֹם, מרד שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי); שירת דָּוִד ודבריו האחרונים.
באספקלריית חז"ל
ממאורעות חייו – קודם לידתו ועד אחר פטירתו; אישיותו; מנהיג ושופט; נביא; בין שְׁמוּאֵל לשָׁאוּל; בין שְׁמוּאֵל לדָוִד; בין שְׁמוּאֵל למֹשֶׁה.
ממאורעות חייו – קודם לידתו ועד אחר פטירתו
"אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי" (שמ"א א,כז). למה מרמזים מילות אלו של חַנָּה אֵם שְׁמוּאֵל? אמר רבי אלעזר: שְׁמוּאֵל מורה הלכה לפני רבו היה [פסק הלכה במקום בו רבו, עֵלִי, נמצא], שכן נאמר: "וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי" (שם כה). וכי משום ש´וישחטו את הפר´ לכן הביאו את הנער אל עֵלִי? אלא כך היה המעשה: אמר להם עֵלִי למביאי הקורבן: ´קראו לכוהן שישחט את הקורבן´. ראה אותם שְׁמוּאֵל שהם מהדרים אחרי כוהן שישחט, אמר להם: ´מדוע אתם מחזרים אחר כוהן שישחט? והרי שחיטה בזר [שאינו כוהן] כשרה היא´. הביאו את שְׁמוּאֵל לפני עֵלִי לבירור דבריו. אמר לו עֵלִי: ´זאת מנין לך´? אמר לו שְׁמוּאֵל: ´וכי כתוב: ושחט הכוהן? והלוא כתוב: "וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים" (ויקרא א,ה): משלב קבלת הדם ואילך מצווה בכוהנים, מכאן ששחיטה כשרה בזר´. אמר לו עֵלִי לשְׁמוּאֵל: ´דבריך נכונים ויפים, אלא שמורה הלכה אתה בפני רבך [הוא עֵלִי], וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה!´ באה חַנָּה וצווחה לפניו: ´"אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה´" (שמ"א א,כו), ואל תעניש את הילד!´ אמר לה: ´הניחי לי שאענישנו ואבקש עלייך רחמים, וייתן לך הקב"ה בן שהוא גדול ממנו´. אמרה לו: ´"אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי" (שם כז), ואיני רוצה אחר´ (ברכות לא,ב).
אף שְׁמוּאֵל נולד מהול, שנאמר: "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב" (שמ"א ב,כו) (אבות דרבי נתן פ"ב,ה).
"וְחַנָּה לֹא עָלָתָה, כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ: עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו" (שמ"א א,כב). והרי שְׁמוּאֵל היה יכול לרכוב על כתפו של אביו! ואם כן, מדוע לא עלה? ועוד: וכי חַנָּה עצמה האם לא היתה מחויבת לעלות? והרי אף היא מצוּוה! אלא חַנָּה פינוק, חולשה, ראתה בבנה שְׁמוּאֵל, וחששה להעלותו מפני טורח הדרך; וכיוון שלא יכלה להביאו, אף היא לא עלתה (חגיגה ו,א).
חַנָּה, על-ידי שריבתה בתפילתה, קיצרה בימיו של שְׁמוּאֵל, שאמרה: "וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם" (שמ"א א,כב). ´וישב שם עד עולם´?! והלוא אין עולמו של לוי אלא חמישים שנה, דכתיב: "וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה" (במדבר ח,כה), והרי חי נ"ב שנה! אמר רבי יוסי ב"ר בון: חמישים השנים של שְׁמוּאֵל נספרים לאחר השנתיים שגמלה אותו אמו, מזמן שהביאתו לעֵלִי (ירושלמי ביכורים פ"ב ה"א).
שְׁמוּאֵל היה מבני קְהָת (במדבר רבה ג,יא; ראה דה"א ו,יח-כג).
אמר רבי שְׁמוּאֵל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר: בני שְׁמוּאֵל חטאו – אינו אלא טועה, שנאמר: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וגו´ וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו" (שמ"א ח,א-ג). בדרכיו לא הלכו, אך לחטוא גם לא חטאו. אלא מה אני מקיים "וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע" (שם)? שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שְׁמוּאֵל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל" (שם ז,טז) – והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן [ולכן מעלה עליהם הכתוב שחטאו ברדיפת בצע ושוחד].
נחלקו תנאים: ´ויטו אחרי הבצע´. רבי מאיר אומר: חלקם [המעשׂרות המגיעים להם בתור לוויים] שאלו בפיהם [וכך קיפחו לוויים אחרים]. רבי יהודה אומר: הטילו על בני העיר חובה לדאוג לפרנסתם. רבי עקיבא אומר: לקחו מעשׂר יותר מן הראוי להם. רבי יוסי אומר: מתנות הראויות להם נטלו בזרוע [ולא נהגו כראוי, שהלוי צריך לקבל, ולא לקחת בעצמו] (שבת נה,ב-נו,א).
אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אתם אומרים: ´נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד´. אם כן, כיצד העלתה בעלת האוב את שְׁמוּאֵל?´ אמר לו: ´שם היה זה בתוך שנים-עשר חודש למותו, ושנינו: כל שנים-עשר חודש גופו של המת קיים, ונשמתו עולה ויורדת, ופעמים מצויה היא בעולם הזה עם גופו. לאחר שנים-עשר חודש הגוף בטל ונשמתו עולה, ושוב אינה יורדת (שבת קנב,ב-קנג,א).
רבי אלעזר היה בוכה כשהיה מגיע לפסוק זה: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי?" (שמ"א כח,טו). ומה שָׁאוּל הצדיק היה מתיירא מן הדין – אנו על אחת כמה וכמה. ממה חשש שְׁמוּאֵל? דכתיב: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל: אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ" (שמ"א כח,יג). ´עולים´ – שני אנשים עלו: אחד שְׁמוּאֵל, והשני – מֹשֶׁה, שהלך שְׁמוּאֵל והעלה עמו את מֹשֶׁה. אמר לו שְׁמוּאֵל למֹשֶׁה: ´אני מביא אותך עמי, שמא חס ושלום אני מוזמן לדין. קום אתי והעד בי שאין דבר שכתבת בתורה ולא קיימתיו´ (חגיגה ד,ב).
"וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה´ אֶת נָבָל וַיָּמֹת" (שמ"א כה,לח). תלה לו [המתין לו] הקב"ה שבעת ימי אבלו של שְׁמוּאֵל [שמת בזמן ההוא], שלא יתערב אבלו עם [אבלו של] הצדיק, ועשה עוד שלושה ימים ומת במגפה (ירושלמי ביכורים פ"ב ה"א).
שְׁמוּאֵל כתב ספרו ושופטים ורוּת (בבא בתרא יד,ב).
שְׁמוּאֵל כתב ספר [ספר שמואל]. והכְּתיב [באמצע ספר שמואל]: "וּשְׁמוּאֵל מֵת" (שמ"א כח,ג)? אלא גד החוזה ונתן הנביא סיימו את כתיבתו (בבא בתרא טו,א).
אמר רבה: מחמישים שנה ועד שישים שנה זו היא מיתת כרת; ומה שלא מנתה הברייתא את כל השנים הללו [בין חמישים לשישים], שהמת בהן מיתתו מיתת כרת, משום כבודו של שְׁמוּאֵל הרמתי שמת בן חמישים ושתיים (מועד קטן כח,א).
כשמת שְׁמוּאֵל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון (זבחים קיח,ב).
בעשרים ותשעה באייר מת שְׁמוּאֵל הנביא, וספדו עליו כל ישראל (מגילת תענית, מאמר אחרון).
אישיותו
"וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ; שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ, אַךְ יָקֵם ה´ אֶת דְּבָרוֹ" (שמ"א א,כג). רבי ירמיה בשם רבי שְׁמוּאֵל בר יצחק: בכל יום ויום היתה בת-קול יוצאה ומפוצצת בכל העולם כולו ואומרת: ´עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שְׁמוּאֵל´. כל אשה שהיתה יולדת בן היתה מוציאה [קוראת] שמו שְׁמוּאֵל; וכיוון שהיו רואין את מעשיו, היו אומרים: ´זה שְׁמוּאֵל?!´ ´אין זה אותו שְׁמוּאֵל!´ וכיוון שנולד זה, ראו מעשיו ואמרו: ´דומה שזהו´; וזהו שאומר: ´אך יקם ה´ את דברו´ (מדרש שמואל פרשה שלישית ד).
נזיר היה שְׁמוּאֵל, כדברי רבי נהוראי, שנאמר: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" (שמ"א א,יא). נאמר בשִׁמְשׁוֹן: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר" (שופטים יג,ה), ונאמר בשְׁמוּאֵל ´ומורה´. מה מורה האמורה בשִׁמְשׁוֹן – נזיר, אף מורה האמורה בשְׁמוּאֵל – נזיר (נזיר סו,א במשנה) [וכך פסק להלכה הרמב"ם בהלכות נזירות פ"ג הט"ז].
אמר רבי יוחנן: כל הנביאים עשירים היו, מנין לנו? ממֹשֶׁה ומשְׁמוּאֵל, מעָמוֹס ומיוֹנָה... שְׁמוּאֵל דכתיב: "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה´ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי?" (שמ"א יב,ג) – אפילו בשׂכר, שהיה לו הכול משלו. ואולי משום שעני היה, ולכן לא יכול היה לקחת בשׂכר! אלא מכאן, שנאמר: "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שם ז,יז), ואמר רבא: כל מקום שהלך – ביתו עמו. עשיר היה, ולכל מקום שהיה הולך היה לוקח אִתוֹ כל צורכו (נדרים לח,א).
"תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד" (משלי ט,ט). זו רוּת המואבייה ושְׁמוּאֵל הרמתי... שְׁמוּאֵל, דאילו עֵלִי אמר לו: "וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל: לֵךְ שְׁכָב, וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ: דַּבֵּר, ה´, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (שמ"א ג,ט); ואילו בו עצמו נאמר: "וַיָּבֹא ה´ וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם: שְׁמוּאֵל, שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: דַּבֵּר, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (שם י) – ולא אמר: ´דבֵּר, ה´´, שנזהר להניח שה´ הוא המדבר עמו, עד שיתברר לו בבירור (שבת קיג,ב).
שְׁמוּאֵל, הקב"ה לא קראוֹ עבד, אלא הוא קרא לעצמו ´עבד´, שנאמר: "דַּבֵּר, ה´, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ" (שמ"א ג,ט) (ספרי ואתחנן כז).
"וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים" (שמ"א א,יא). מאי ´זרע אנשים´? אמר רב: גברא בגוברין [איש מיוחד ובולט]. ושְׁמוּאֵל אמר: זרע שמושח שני אנשים למלוכה, ומי הם? שָׁאוּל ודָוִד. ורבי יוחנן אמר: זרע ששקול כשני אנשים, ומי הם? מֹשֶׁה ואַהֲרֹן, שנאמר: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ" (תהלים צט,ו). ורבנן אמרי: ´זרע אנשים´ – זרע שמובלע בין אנשים ואינו בולט. וכמו שפירש זאת רב דימי כשבא לבבל: לא ארוך ולא גוץ, לא קטן ולא גדול ומגושם, לא לבן ולא אדום, לא חכם ביותר ולא טיפש (ברכות לא,ב).
"וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם אַשּׁוּר, כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ וְכִי יִדְרֹךְ בְּאַרְמְנֹתֵינוּ, וַהֲקֵמֹנוּ עֵלִיו שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם" (מיכה ה,ד). ומאן נינהו שמונה נסיכי אדם? יִשַׁי, שָׁאוּל, שְׁמוּאֵל, עָמוֹס וצְפַנְיָה, צִדְקִיָּה ומשיח ואֵלִיָּהוּ (סוכה נב,ב).
"יוֹאֵל בֶּן פְּתוּאֵל" (יואל א,א). יואל היה בנו של שְׁמוּאֵל, שנקרא גם פְּתוּאֵל. ולמה נקרא שמו של שְׁמוּאֵל פְּתוּאֵל? שהיה שְׁמוּאֵל נזיר והיה מסלסל בשערו כבתולה, ומכאן השם פְּתוּאֵל-בְּתוּאֵל; או משום שפִּיתה לאל בתפלתו (מדרש תהלים פ,א; ילקוט שמעוני, יואל, על הפסוק).
גדולה ענווה שבה נתגדל שְׁמוּאֵל הנביא, שהרי קראוֹ המלאך שלוש פעמים, והיה סבור שעֵלִי קורא אותו; והיה מזדעזע וניעור משנתו ובא אצלו שלוש פעמים, שנאמר: "וַיֹּסֶף ה´ קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִשִׁית" וגו´ (שמ"א ג,ח), ולא היה מתגאה ואומר: ´עד מתי יהא זה קורא אותי ואני הולך ובא אצלו?´ ואילו היה ישן ולא עומד, איבד ממנו הנבואה הגדולה (בתי מדרשות, חלק א, גדולה ענווה).
מנהיג ושופט
אמר אביי, ויש אומרים רבי יצחק: הרוצה ליהנות מנדבת לבם של מארחיו – ייהנה, כשם שאֱלִישָׁע נהנה ממה שעשתה למענו השונמית ["נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" וגו´ (מל"ב ד,י)], ושאינו רוצה ליהנות – אל ייהנה, כשְׁמוּאֵל הרמתי, שנאמר: "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה, כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמ"א ז,יז). ואמר רבי יוחנן: כל מקום שהלך שם – ביתו עמו, ולקח עמו את כל הנצרך לו, ולא נזקק ליהנות מן הציבור (ברכות י,ב).
וכן שְׁמוּאֵל הצדיק – כמֹשֶׁה רבנו – אמר: "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה´ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי?" (שמ"א יב,ג). שור, שהייתי מקריב עליהם לקורבן ומבקש רחמים עליהם, וכן כשהלכתי למשוח עליהם את דָּוִד – משלי היה השור... לא נטלתי משלהם; וכשהייתי חוזר ועושה דיניהם וצורכיהם והולך וסובב כל עיירות ישראל – שנאמר: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל" וגו´ (שם ז,טז) – דרך העולם בעלי דינין הולכין אצל הדיין, ואני הייתי הולך וסובב מעיר לעיר וממקום למקום וחמור שלי (במדבר רבה יח,י).
תנא: אפילו ברֵכת מים של רבים לא היה שְׁמוּאֵל שותה ממנה (מדרש הגדול במדבר טז,טו).
ורבנן אמרי: ייזכר להם [לעמלקים] מה שעשו בבית המקדש, שהוא נתון בחיקו של עולם... בא שְׁמוּאֵל הנביא ופרע להם, שנאמר: "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג" (שמ"א טו,לג). מה עשה לו? רבי אבא בר כהנא אמר: היה מחתך מבשרו כזיתים ומאכילו לנעמיות [מין עוף גדול]... ורבנן אמרי: העמיד ארבעה קנטסין [עמודים] ומתחו עליהם... רבי שְׁמוּאֵל בר אבדימי אמר: בדיני אומות העולם דנו, לא בעדים ולא בהתראה. רבי יצחק אומר: סירסוֹ (תנחומא כי תצא,ט).
עשר שנים מלך שְׁמוּאֵל בעצמו, לבדו. שנה אחת מלכו שָׁאוּל ושְׁמוּאֵל ביחד (תמורה טו,א). אותה שנה, ששאלו להן מלך, היא שנת עשר לשְׁמוּאֵל הרמתי (נזיר ה,א).
אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מֹשֶׁה תיקן להם לישראל שמונה משמרות של כהונה... בא שְׁמוּאֵל והעמידן על שש-עשרה משמרות (תענית כז,א).
אמר רבי אלעזר: בשלושה מקומות הופיעה רוח הקודש: בבית דינו של שם ובבית דינו של שְׁמוּאֵל הרמתי וכו´. בבית דינו של שְׁמוּאֵל, דכתיב: "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה´ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי? וגו´. וַיֹּאמְרוּ: לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וגו´. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: עֵד ה´ בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה, וַיֹּאמֶר: עֵד" (שמ"א יב,ג-ה). ואם זו תשובת ישראל, צריך היה לומר ´ויאמרו´ – ולא ´ויאמר´! אלא יצאה-בת קול ואמרה בשם ה´: ´אני עד בדבר זה´ (מכות כג,ב).
מנין שלאחר שחרבה שילֹה הותרו במות? "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַה´" (שמ"א ז,ט). רבי אבא בר כהנא: ג´ עברות הותרו בשֵׂיוֹ של שְׁמוּאֵל: הוא ועורו [קירבו בלא הפשט], ומחוסר זמן [שהיה הטלה עדיין יונק], ולילה היה [ולילה פסול בבמה] (ירושלמי מגילה פ"א הי"ב).
רבי אליעזר בן יעקב אמר: אין דור שאין בו כאברהם... ואין דור שאין בו כשְׁמוּאֵל [שהיה מסבב בכל ערי ישראל לשפוט את העם ולעשות שלום ביניהם] (בראשית רבה נו,ז).
"וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו" (שמ"א ז,טו). וכי כל ימי חייו שפט שְׁמוּאֵל את ישראל? והרי כל ימי חייו לא היו אלא חמישים ושתיים שנה, ואתה מוצא שתיים שהיה יונק; וארבעים שנה, שהיה עֵלִי קיים ושופט בהן, לא היה שְׁמוּאֵל יכול לשפוט לפני רבו; ושתי שנים שמלך שָׁאוּל – הרי ארבעים ושתיים. נשתייר שם עוד עשר שנים – הֱוֵי לא נשא משא של ישראל אלא עשר שנים, וכתיב: ´וישפוט שְׁמוּאֵל את ישראל כל ימי חייו´. אלא אמר הקב"ה: ´הריני מכתיב עליו כל ימי חייו, שיקבל שכר כל ימים שהיה בעולם´ (במדבר רבה ג,ח).
"וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ" וגו´ (שמ"ב טו,ז). מה עניינן של שנים אלו? רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע: לקץ ארבעים שנה, ששאלו להן בני ישראל מלך בימי שְׁמוּאֵל. תנא: אותה שנה, ששאלו להן מלך, היא שנת העשר לשְׁמוּאֵל הרמתי [ומכאן שמרד אבשלום היה ארבעים שנה לאחר מכן] (נזיר ה,א).
אמר רבא: מלמד שחגר יתר הישמעאלי חרבו כישמעאל ואמר: ´כל מי שאינו שומע הלכה זו יידקר בחרב. כך מקובלני מבית דינו של שְׁמוּאֵל הרמתי: עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית´. ומי נאמן להעיד על כך? כאן המקרה שונה, שהרי שְׁמוּאֵל ובית דינו עדיין קיימים [וניתן לברר אצלם את המסורת שהיתה בידם בעניין פסוק זה, המשמש בסיס להתיר את דָּוִד לבוא בקהל] (יבמות עז,א).
על הרביעית הוא אומר: מי שענה את שְׁמוּאֵל במצפה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה [שכן נאמר: "וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה´ בְּעַד יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲנֵהוּ ה´" (שמ"א ז,ט)] (משנה תענית פ"ב מ"ד). ובירושלמי על משנה זו כתיב: "וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה´ וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם: חָטָאנוּ לַה´" (שמ"א ז,ו), וכי מים שפכו? אלא מלמד ששפכו את לבם כמים. ´ויאמרו שם חטאנו לה´´. אמר רבי שְׁמוּאֵל בר יצחק: לבש שְׁמוּאֵל חלוקן של כל ישראל [שזעק וטען בעבורם]. אמר לפניו: ´ריבון העולמים, כלום אתה דן את האדם אלא על שהוא אומר לפניך "לא חטאתי", שנאמר: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי" (ירמיהו ב,לה) – ואלו אומרים לפניך: "חטאנו"´ (פ"ב ה"ז).
אמר הקב"ה: ´הרי שני דברים הללו נתתי להם לישראל: אחד של טובה וכו´. של טובה, יש בה שני דרכים – אחד של צדקה ואחד של חסד – ואֵלִיָּהוּ זכרונו לברכה ממוצע ביניהם, וכשיבוא אדם להיכנס, אֵלִיָּהוּ מכריז ואומר: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים, וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים"´ (ישעיהו כו,ב). ושְׁמוּאֵל הנביא עמד בין שני דרכים הללו ואמר: ´באיזו דרך אלך? אם אלך בשל חסד – של צדקה טובה ממנה; ואם אלך בשל צדקה – של חסד טובה ממנה; אלא מעיד אני עֵלִי שמים וארץ שאיני מניח את שתיהן ואקחם לעצמי´. אמר הקב"ה: ´שְׁמוּאֵל, אתה עמדת בין שני הדרכים הטובים האלו, חייך אף אני נותן לך שלוש מתנות טובות´. ללמדך שכל מי שהוא רוצה ועושה צדקה וגמילות חסדים יורש שלוש מתנות טובות, ואלו הן: חיים, צדקה וכבוד, שנאמר: "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד" (משלי כא,כא) (פרקי דרבי אליעזר פרק טו).
נביא
משמֵתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים. מי הם ´נביאים ראשונים´? אמר רב הונא: זה דָּוִד ושְׁמוּאֵל ושְׁלֹמֹה (סוטה מח,ב).
אמר רב יהודה אמר שְׁמוּאֵל: שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של מֹשֶׁה... אמרו לו לשְׁמוּאֵל: ´שאל מן השמים, ויורוך הלכות אלה שנשתכחו´. אמר להם: ´אין לעשות כן, שנאמר: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה´ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כז,לד) – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה´ (תמורה טז,א).
שלושה נביאים גדולים – לא עמדו בישראל כמותן; וכיוון שנתגאו נתנמכו, ואלו הן: מֹשֶׁה ושְׁמוּאֵל וישַׁעְיָהוּ... שְׁמוּאֵל, כשאמר לו שָׁאוּל: "הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה" (שמ"א ט,יח), היה צריך לומר: ´מה אתם מבקשים אני אומר לכם היכן הוא´; אלא נתגאה ואמר: "אָנֹכִי הָרֹאֶה" (שם יט). אמר לו הקב"ה: ´אתה הרואה?! אף אני אראך שאין אתה רואה´. אימתי הראהו? בשעה שאמר לו: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי" (שם טז,א). כיוון שבא אל יִשַׁי, העביר לפניו אֱלִיאָב וראה אותו בחור, התחיל משבחו ואומר: "אַךְ נֶגֶד ה´ מְשִׁיחוֹ" (שם ו). אמר לו הקב"ה: ´לא כך אמרת: אנוכי הרואה? "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ"´ (שם ז). העביר כולן, והוא אומר לו: "לֹא בָחַר ה´ בָּאֵלֶּה" (שם י). לבסוף: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים? וַיֹּאמֶר: עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן" (שם יא). אמר לו שְׁמוּאֵל: "שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ" (שם). "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ, וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" (שם יב). התחיל שְׁמוּאֵל מזלזל בו. מיד קצף עליו הקב"ה ואמר לו: "קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא" (שם). ´קום´ – בגערה! אמר לו: ´קום מלפניו! משיחי עומד – ואתה יושב?!´ וכשמָלך, מה הוא אומר: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח,כב). ´הבונים´ – זה שְׁמוּאֵל ויִשַׁי, ´היתה לראש פינה´ – זה ראש למלכים (מדרש הגדול דברים א,יז).
רבי נתן אומר: כל הנביאים נתנבאו בחייהם, ושְׁמוּאֵל נתנבא בחייו ולאחר מותו, שאמר שְׁמוּאֵל לשָׁאוּל: ´אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב, תהא מיתתך כפרה עליך, ויהא גורלך עמי במקום שאני שרוי´. ושמע לעצתו ונפל בחרב הוא וכל ביתו, שנאמר: "וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו" וגו´ (שמ"א לא,ו). למה? שיהא חלקו עם שְׁמוּאֵל הנביא לעתיד לבוא, שנאמר: "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" (שם כח,יט). מאי ´עמי´? אמר רבי יוחנן: עמי – במחיצתי (פרקי דרבי אליעזר פרק לא).
אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר: "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א,ה). עד שלא כבתה שמשו של עֵלִי זרחה שמשו של שְׁמוּאֵל הרמתי, שנאמר: "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב" וגו´ (שמ"א ג,ג), ששרתה עליו נבואה עוד בימי עֵלִי (קידושין עב,ב).
אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זימרא: כל הנביאים היו מתנבאים, ולא היו יודעין מה היו מתנבאין אלא מֹשֶׁה וישַׁעְיָהוּ בלבד... אף שְׁמוּאֵל, רבן של נביאים, היה מתנבא ולא היה יודע, שנאמר: "וַיִּשְׁלַח ה´ אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל" (שמ"א יב,יא) – שלא היה יודע מה היה מתנבא (ילקוט המכירי ישעיהו ח,טז).
בוא וראה: אף-על-פי שהיה שְׁמוּאֵל נביא, לא היה יודע כלום, עד שגלה הקב"ה את אוזנו, שנאמר: "וַה´ גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל" וגו´ (שמ"א ט,טו) (שוחר טוב קיט, על הפסוק ´גל עיני ואביטה´).
בין שְׁמוּאֵל לשָׁאוּל
אמר רבי תחליפא דקסרי: בשעה שעבר שָׁאוּל על גזֵרתו של הקב"ה בעמלק – ושְׁמוּאֵל בא והוכיחו: "כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה´" (שמ"א טו,כו) – כיוון שביקש לילך, קרע לו את מעילו, שנאמר: "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת, וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע" (שם כז). אמר לו שְׁמוּאֵל: "קָרַע ה´ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ" (שם כח). אמר לו: ´ומי הוא זה שייטול מלכותי´? אמר לו: ´איני אומר לך, אלא אני רומז לך: מי שהוא קורע לך את מעילך – הוא זה שעתיד ליטול את מלכותך´. כיוון שנכנס למערה וקרע דָּוִד את כנף המעיל אשר לשָׁאוּל, מיד הכיר [וזכר] שָׁאוּל מה שאמר לו שְׁמוּאֵל (שוחר טוב, נז).
אמר לו שְׁמוּאֵל לשָׁאוּל: "וַיַּעַשׂ ה´ לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע ה´ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד" (שמ"א כח,יז). אמר לו שָׁאוּל לשְׁמוּאֵל: ´כאשר היית בעולם הזה, לפני פטירתך, אמרת לי: "וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (שמ"א טו,כח [ולא הזכיר את שמו]) וכעת אתה אומר לי: "לְרֵעֲךָ לְדָוִד"!´ אמר לו שְׁמוּאֵל: ´כאשר הייתי בעולם הזה, הייתי בעולם השקר, והייתי אומר לך מילים של שקר מפחד שלא תהרגני. ברם כעת אני בעולם האמת, ולא תשמע ממני אלא דברים אמיתיים´ (מדרש תנחומא אמור ב).
"וַיֹּאמֶר: קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ" (שמ"א כח,ח). "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ" (שם יא): מאוֹמרי: מי ה´, או מאומרי: מי כמוך באלים, ה´?´ אמר לה: ´"אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי" (שם), רבן של הנביאים´. עשתה מה שעשתה והעלתו. "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל?" (שם יב). מהיכן ידעה? אמרו רבותינו זכרונם לברכה: לא כשם שהוא עולה למלך כך הוא עולה להדיוט. אלא למלך – פניו למעלה ורגליו למטה כדרך כל העולם... "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: אַל תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל: אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ" (שם יג). אלהים – שניים. ומי היו? שְׁמוּאֵל ומֹשֶׁה. כששמע שָׁאוּל כך, נתיירא, שקרא לאחד – ועלו שניים... ´"וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה תָּאֳרוֹ"? (שם יד) של אחד?´ "וַתֹּאמֶר: אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שם)... תנא: הוא המעיל אשר בו גדל, בו נקבר, בו עלה (מדרש תנחומא אמור ב).
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל" (שמ"א ח,א)? וכי שְׁמוּאֵל היה זקן כל כך? והרי לא היה אלא בן חמישים ושתיים שנה במותו! אמר ליה: הרי אמר רבי יוחנן: זקנה קפצה עליו, הלבין שערו ונראה זקן מגילו. וזה הרקע לעובדה זו: לאחר שנלחם שָׁאוּל בעמלק, אמר ה´: "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל" (שם טו,יא), ורצה הקב"ה להורגו מיד. אמר לפניו שְׁמוּאֵל: ´ריבונו של עולם, שקלתני כמֹשֶׁה ואַהֲרֹן, דכתיב: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ" (תהלים צט,ו). מה מֹשֶׁה ואַהֲרֹן, לא בטלו מעשי ידיהם בחייהם – אף אני לא יתבטל מעשה ידיי בחיי, ולא ימות שָׁאוּל בחיי!´ אמר הקב"ה: ´כיצד אעשה? שימות שָׁאוּל – שְׁמוּאֵל מונע זאת ממני בבקשתו; שימות שְׁמוּאֵל כשהוא עדיין צעיר ומיד לאחריו ימות שָׁאוּל – אם כן ירננו הבריות אחריו שמא עברה היתה בידו ולכן מת צעיר; שלא ימותו לא שָׁאוּל ולא שְׁמוּאֵל – כבר הגיעה שעתה של מלכות דָּוִד, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה! אלא אקפיץ על שְׁמוּאֵל זקנה וימות לפני שָׁאוּל, ולא ירננו אחריו שיחשבו שהוא זקן´. היינו שנאמר: "וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֶשֶׁל בָּרָמָה" (שמ"א כב,ו). וכי מה עניין גבעה [עירו של שָׁאוּל] אצל רמה [עירו של שְׁמוּאֵל]? אלא לומר לך: מי גרם לשָׁאוּל שיישב בגבעה שתי שנים ומחצה [ולא מת מיד לאחר שחטא במעשה עמלק]? – תפילתו של שְׁמוּאֵל הרמתי [שהתפלל שלא ימות בימיו] (תענית ה,ב).
הלל הזקן אומר: אמר לו שְׁמוּאֵל לשָׁאוּל: ´לא דייך שלא שמעת בקולו ולא עשית חרון אפו בעמלק, אלא גם באת לשאול לך באוב?! אוי לרועה, אוי לצאנו, שבשבילך נתן הקב"ה את ישראל ביד פלשתים (פרקי דרבי אליעזר פרק לג).
בין שְׁמוּאֵל לדָוִד
שְׁמוּאֵל מסר לדָוִד מגילה, ובה תבנית בית המקדש (ירושלמי מגילה פ"א ה"א).
כיוון שראה שְׁמוּאֵל את דָּוִד ´אדמוני´ – דכתיב: "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ, וְהוּא אַדְמוֹנִי" (שמ"א טז,יב) – נתיירא ואמר: ´אף זה שופך דמים כעֵשָׂו?!´ אמר לו הקב"ה: "עִם יְפֵה עֵינַיִם" (שם). עֵשָׂו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג (בראשית רבה סג,ח).
דרש רבא: מאי דכתיב: "וַיֵּלֶךְ (הוּא) [דָּוִד] וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ... בְּנָיוֹת בָּרָמָה" (שמ"א יט,יח-יט). וכי מה עניין ניות אצל רמה? והרי שני מקומות הם! אלא שהיו יושבין ברמה [עירו של שְׁמוּאֵל] ועוסקין בנויו של עולם, דהיינו בענייני בית המקדש, שהוא עיקר יופיו של עולם (זבחים נד,ב).
מי התקין ללוויים את כלי השיר? שְׁמוּאֵל ודָוִד, שנאמר: "הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם" (דה"א ט,כב), והם העמידו מחלקות השיר (במדבר רבה טו,יא).
"זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה´, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח,כד). ביום שמשח שְׁמוּאֵל את דָּוִד אמר שְׁמוּאֵל פסוק זה [שסופם של ישראל לשמוח בדָוִד, כאשר יושיעם מיד אויביהם במלחמותיו] (פסחים קיט,א).
ר´ הונא בשם רבי יוסי: באותו הלילה, שברח דָּוִד מלפני שָׁאוּל, למד משְׁמוּאֵל הנביא מה שאין תלמיד ותיק למֵד למאה שנה (מדרש שמואל, בובר, כב,ד).
"לְדָוִד מִזְמוֹר: נְאֻם ה´ לַאדֹנִי, שֵׁב לִימִינִי" (תהלים קי,א). אמר רבי שלום הלוי: כך אמר דָּוִד: ´אמר הקב"ה לשִׁיתֵני אדון ומלך על ישראל בזמן ששלח את שְׁמוּאֵל הנביא למושחני, שנאמר: "מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן" (שמ"א טז,א); וכיוון שראה שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה, אמר לי: "שֵׁב לִימִינִי", המתן לשָׁאוּל בן קיש איש ימיני כי עדיין יש לו שעה, ואחרי מות שָׁאוּל תמלוך: "אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ"´ (תהלים שם). ואין ´שֵב´ אלא המתן, שנאמר: "שְׁבוּ נָא בָזֶה" (במדבר כב,יט) (מדרש תהלים קי,א).
בין שְׁמוּאֵל למֹשֶׁה
וכן מצינו מֹשֶׁה ושְׁמוּאֵל שווין כאחת, שנאמר: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ" (תהלים צט,ו). בוא וראה כמה בין מֹשֶׁה לשְׁמוּאֵל: מֹשֶׁה היה נכנס ובא אצל הקב"ה לשמוע הדיבור – ואצל שְׁמוּאֵל היה הקב"ה בא, שנאמר: "וַיָּבֹא ה´ וַיִּתְיַצַּב" (שמ"א ג,י). למה כך? אמר הקב"ה: ´בדין ובצדקה אני בא עם האדם. מֹשֶׁה היה יושב, ומי שהיה לו דין בא אצלו ונדון, שנאמר: "וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם" (שמות יח,יג) – אבל שְׁמוּאֵל היה טורח בכל מדינה ומדינה ושופט, כדי שלא יצטערו לבוא אצלו, שנאמר: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה"´ (שמ"א ז,טז). אמר הקב"ה: ´מֹשֶׁה, שהיה יושב במקום אחד לדון את ישראל, יבוא אצלי לאוהל מועד לשמוע הדיבור; אבל שְׁמוּאֵל, שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם – אני הולך ומדבר עמו´ (שמות רבה טז,ד).
אמר רבא: גדול מה שנאמר בשְׁמוּאֵל יותר ממה שנאמר במֹשֶׁה: במֹשֶׁה רבנו נאמר: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" (במדבר טז,טו), שאפילו בשכר לא לקח מהם בעל כורחם; ואילו לגבי שְׁמוּאֵל – אפילו ברצון, דהיינו האיש רצה ששְׁמוּאֵל ישתמש בשלו – ולא שְׂכָרוֹ, שנאמר: "וַיֹּאמְרוּ: לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה" (שמ"א יב,ד) – ואפילו ברצון (נדרים לח,א).

תגובות והמלצות גולשים