טיולים | צימרים | קברי צדיקים מקומות קדושים | קברי צדיקים - גליל תחתון - טבריה

רבן יוחנן בן זכאי

גדול חכמי ומנהיגי עם ישראל בדור החורבן

מתולדותיו
רבן יוחנן בן זכאי היה אחד מגדולי חכמי ומנהיגי עם ישראל. פעוליו הכבירים נעשו באחת השעות הקשות בתולדות העם. לזכותו ניתן לזקוף את המשכה של התורה שבעל פה – שעמדה בימיו לפני משבר – ואת התפתחותה המסועפת והכבירה עד לימינו. גדולתו, תבונתו ואישיותו, העמידוהו בין גדולי האומה לדורותיה, ולאחד ממעצבי דמותה לדורות.

תלמידו של הלל וגדולתו בתורה
רבן יוחנן בן זכאי היה תלמידו של גדול חכמי ישראל בתקופת בית שני – הלל הזקן. בתלמוד (סוכה כח,א) מסופר על גדולתו המפליאה:
"תנו רבנן. שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן... גדול שבכולן – יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יחנן בן זכאי . אמרו עליו – על רבן יוחנן בן זכאי – שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי סופרים ודקדוקי תורה... תקופות וגימטריאות, שיחות מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסים, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן: דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר (משלי ח,כא): "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא".

עליו אמר הלל: "הוא אב לחכמה ואב לדורות" (ירושלמי נדרים פ"ה ה"ו), "מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל. ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל" (פסחים ג,ב). וכשרבן יוחנן בן זכאי מעיד על לימודו לפני רבו הוא אומר: "אם יהיו כל השמים יריעות, וכל האילנות קולמוסים, וכל הימים דיו, אין די לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבי" (מסכת סופרים טז). כן אמר: "לא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבי לעולם" (סוכה שם).

מנהיג דור החורבן
כדור לפני חורבן ירושלים וחורבן בית המקדש, היו סימנים ברורים למה שעומד להתרחש:
"תנו רבנן. ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: היכל, היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא (זכריה יא,א): "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" (יומא לט,ב).

רבן יוחנן בן זכאי שהכיר בחומרת השעה, ובסכנה האורבת לעתידו של עם ישראל עם חורבן ירושלים והמקדש, החליט לעשות מעשה – מתוך ראיית הנולד – ולפתוח פתח הצלה לשעה ולדורות.
ואכן, תוך שהוא מצוי בין חומות ירושלים, כשהאויב צר על העיר, וחללי הרעב רבים מחללי חרב , השתדל רבן יוחנן להביא את ראשי הלוחמים לעשיית שלום עם הרומאים:
"כשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים, אמר להם: שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מה אני מבקש מכם? אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת (לסימן כניעה) ואלך מכם! אמרו לו: כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום, כך נצא לפניך ונהרגך. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי, שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם: בני, מפני מה אתם מחריבים את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מה הוא מבקש מהם? הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת וילך לו מכם. אמרו לו: כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום, כך נצא עליו ונהרגהו... וכך וכך היה מדבר לאנשי ירושלים, וכיון שאמר להם רבן יוחנן בן זכאי יום אחד, ושנים, ושלשה, ולא קבלו ממנו, שלח וקרא לתלמידיו" וכו´ (אבות דרבי נתן פ"ד, ה).

וכשראה רבן יוחנן בן זכאי שאין סיכוי להפסקת המצור והמלחמה, והחורבן כבר נראה קרוב מתמיד, החליט לצאת את ירושלים יחד עם מבחר תלמידיו, ולהעתיק את המרכז הרוחני של האומה (הסנהדרין והישיבה) הרחק ממקום מלחמה, במקום שקט, בו יוכל לשקם את ההרס והחורבן הלאומי. וכך מספרת האגדה:
אבא סיקרא בן בַטִיחַ, ראש בריוני ירושלים, בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי היה. שלח לו רבן יוחנן בן זכאי: בא אצלי בצנעא. בא. אמר לו רבי יוחנן: ... ראה לי תקנה שאצא מכאן, אפשר שתהא הצלה מועטת. אמר לו אבא סיקרא: עשינו בינינו שלא יצא אדם מכאן אלא אם כן הוא מת. אמר רבי יוחנן: הוציאוני בדמות מת. אמר בן בטיח: עשה עצמך חולה,ויבואו הכל לבקרך... ויהיו אומרים: מת רבי יוחנן! ויכנסו תלמידיך – וישאו את ארונך.
עשה רבי יוחנן כך... עשו לו ארון... היו מוליכים אותו... עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים (היהודים מן הקנאים): מי הוא זה? אמרו להם: מת הוא. בקשו לדקור בגופו של המת, אמר להם [אבא סקרא] יאמרו: רבם דקרו! ...פתחו לו השער ויצא.
היו מוליכים אותו עד שהגיעו אצל אספסיינוס. פתחו את הארון ועמד לפניו. אמר לו: שלום עליך, המלך! שלום עליך, המלך! אמר לו אספסיינוס: חייב אתה שתי מיתות: אחת, שאתה קורא לי מלך, ואני איני מלך. ועוד, אם מלך אני – עד עכשיו מפני מה לא באת אצלי?
אמר לו רבי יוחנן: שאמרת "לא מלך אני" – באמת מלך אתה, שאלמלא הייתה מלך, לא נמסרה ירושלים בידיך, שנאמר: "והלבנון באדיר יפול" (ישעיהו י,לד) – ואין "אדיר" אלא מלך.
ושאמרתָ: "אם מלך אני – מפני מה לא באת אצלי עד עכשיו"? – בריונים שבנו לא הניחוני... בתוך כך בא שליח מרומי ואמר לאספסיינוס: עמוד, שמת הקיסר ונמנו גדולי רומי להושיבך בראש... אמר לו אספסיינוס לרבי יוחנן: אני הולך מכאן... בקש ממני דבר ואתך לך: אמר לו רבי יוחנן: תן לי יבנה וחכמיה, ושלשלת של רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק. [המעשה עם רבי יוחנן נמצא במספר מקורות עם שינויים: גיטין נו,א-ב. מדרש איכה פ"א-לא. אבות דרבי נתן (שם) בשתי הנוסחאות].

בקשותיו של רבן יוחנן מולאו, ויבנה הפכה – בהנהגתו של רבן יוחנן ולאחריו של רבן גמליאל – למרכז הרוחני של האומה לאחר חורבן ירושלים.

חז"ל מספרים כששמע רבן יוחנן בן זכאי על החורבן – "עמד וקרע את בגדיו וחלץ את תפליו והיה יושב ובוכה ותלמידיו עמו" (אבות דרבי נתן נו"ב, ז).
לאחר החורבן עלה פעם רבן יוחנן בן זכאי עם תלמידו רבי יהושע, לירושלים, "וראה את בית המקדש חרב, אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב! מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה היא? גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו,ז) – "כי חסד חפצתי ולא זבח" (אבות דרבי נתן פ"ד מ"ה).

לאחר הביסוס הראשוני של הסנהדרין ביבנה, החליט רבן יוחנן בן זכאי לפנות את מקומו לטובת הנשיא רבן גמליאל, על מנת שימשיך במסורת המשפחתית בהנהגת העם ואיחודו תחת סנהדרין אחת. מיבנה עובר רבן יוחנן בן זכאי לברור-חיל, שם הקים את ישיבתו ואת בית דינו, כאשר מידי פעם היה שב ליבנה בימי חג ולכינוסי החכמים (סנהדרין לב,ב. תוספתא מעשרות ב,א. ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ב ועוד).

מעשה מרכבה
בין התחומים בהם היה רבן יוחנן בן זכאי שולט ובקי היה "מעשה מרכבה" (סוכה כח,א). ובתלמוד מסופר:
"תנו רבנן. מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה. אמר לו: לא כך שניתי לכם – ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו?
אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני? אמר לו: אמור! מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור? אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור? מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה... נענה המלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה.
עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו ואמר: ברוך ה´ אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו, שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה" (חגיגה יד,ב).

אישיותו
בתלמוד (סוכה כח,א) מתואר רבן יוחנן בן זכאי כמתמיד עצום בלימוד התורה – והתיאורים הם יוצאי דופן ומיוחדים: "מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ד´ אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קדמו אדם בבית המדרש, ולא ישן בבית המדרש – לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הרהר במבואות המטונפות, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאו אדם יושב ודומם, אלא יושב ושונה. ולא פתח אדם דלת לתלמידיו – אלא הוא בעצמו... ולא אמר: הגיע עת לעמוד מבית המדרש, חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכיפורים". ועוד אמרו עליו: "שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק" (ברכות יז,א).

פעם חלה בנו של רבן יוחנן בן זכאי. ביקש רבי יוחנן בן זכאי מתלמידו ר´ חנינא בן דוסא שיתפלל עליו ויחיה, הניח – רבי חנינא בן דוסא – ראשו בן ברכיו ובקש עליו רחמים והבריא. "אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בן ברכיו כל היום, לא היו משגיחים עליו ! אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך (ברכות לד,ב).

תלמידיו ותורתו
לרבי יוחנן בן זכאי היו חמשה תלמידים גדולי תורה, תלמידים מובהקים שנודעו לדורות בתורתם: ר´ אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניא, ר´ יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך (אבות פ"ב מ"ח).
מן המקורות מתגלה רבן יוחנן בן זכאי כמקורב קירבה יתירה לתלמידיו, דואג את דאגתם, מסייע להם ונושא ונותן אתם מתוך שויון (אבות שם מ"ט. אבות דרבי נתן פי"ד מ"ג. שם פ"ו מ"ג).

מפורסמות הן תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי, מהן: התורמות לזכרון המקדש שחרב, מחזקות את המרכז הרוחני ביבנה, ומסייעות לגיבוש הדתי והחברתי של העם .

ויכוחים רבים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי – עוד בהיותו בירושלים – עם הצדוקים בענייני הלכה: טומאה וטהרה, מועדים ועוד. לאחר החורבן כבר לא היה מקום לויכוחים אלו, שכן כת זו פעלה בזמן הבית בלבד.

רוב חייו של רבן יוחנן בן זכאי היו בירושלים, שם לימד תורה ברבים (פסחים כו,א. ראש השנה יח,א) , ושם פעל עם חוגים מסוימים להפסקת המלחמה עם הרומאים (ראה מדרש איכה רבה פרשה א´ ועוד). אולם תקופה מסויימת – יש אומרים שמונה עשרה שנה – מוצאים אנו אותו ביישוב עֲרַב שבגליל התחתון מורה הוראות והלכה (שבת פט"ז מ"ז. שם פכ"ב מ"ג. ירושלמי שבת פט"ז ה"ח).
בשנים האחרונות לחייו פעל, כאמור, ביבנה ובברור חייל.

רבן יוחנן בן זכאי חי במשך מאה ועשרים שנה, כאשר ב- 40 השנים הראשונות עסק במסחר – במקביל לעסקו בתורה, ארבעים שנה לאחריהם שימש תלמידי חכמים, וארבעים שנה – עד סוף ימיו – הנהיג את עם ישראל (סנהדרין מא,א).

פטירתו
על ימיו האחרונים מספר התלמוד (ברכות כח,ב):
"כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני , פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי – אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי – כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים: אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?

אמרו לו: רבינו ברכנו. אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן! אמר להם: ולואי, תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם.
בשעת פטירתו אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא" .

במשנה במסכת סוטה (פ"ט מט"ו) נאמר: "משמת רבי יוחנן בן זכאי – בטל זיו החכמה".

מדבריו
באגדה
* "רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי, הוא היה אומר: אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" (אבות פ"ב מ"ח).
* "אמרו לפני רבן יוחנן בן זכאי: חכם וירא חטא – מהו? אמר להם: הרי זה אומן וכלי אומנותו בידו. חכם ואין ירא חטא – מהו? אמר להם: הרי זה אומן ואין כלי אומנותו בידו. ירא חטא ואין חכם – מהו? אמר להם: אין זה אומן, אבל כלי אומנותו בידו" (אבות דרבי נתן פכ"ב מ"א).
* תנן התם ר´ אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך וכו´, אמר רבן יוחנן בן זכאי: משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן. פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו: כלום חסר לבית המלך? טיפשין שבהן הלכו למלאכתן, אמרו: כלום יש סעודה בלא טורח? בפתאום ביקש המלך את עבדיו. פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין, והטפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכים. שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת טיפשים. אמר: הללו שקישטו את עצמן לסעודה – ישבו ויאכלו וישתו. הללו שלא קישטו עצמן לסעודה – יעמדו ויראו כוו´. (שבת קנג,א).
* "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר" (מלאכי ג,ה). אמר רבי יוחנן בן זכאי: אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות (חגיגה ה,א).
* "ורצע אדניו את אזנו במרצע" (שמות כא,ו), מה ראתה אוזן להרצע יותר מכל האיברים כולן? לפי ששמע מהר סיני: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" (ויקרא כה,נה), פרקה ממנה עול שמים והמליכה עליה עול בשר ודם, לכך אמר הכתוב: תבוא אוזן ותרצע! שלא שמרה את מה ששמעה (תוספתא ב"ק פ"ז, ד).
* "מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל" (דברים כז,ה). וכי מה ראה ברזל ליפסל יותר מכל מיני מתכות? מפני שהברזל ראויה לעשות הימנו חרב, סימן פורענות, ומזבח סימן כפרה, מעבירין דבר שסימן פורענות מדבר שהוא סימן כפרה. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות בהן כפרה בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הכתוב: "לא תניף עליהם ברזל", בני תורה שהן כפרה לעולם, על אחת כמה וכמה שלא יגיע בהן אחד מכל המזיקים כולם" (שם ז).
* "הוא היה אומר: מת מתוך היישוב – סימן יפה לו, מתוך הטירוף – סימן רע לו. מתוך הדיבור – סימן יפה לו. מתוך השתיקה – סימן רע לו. מתוך דברי תורה – סימן יפה לו. מתוך דברי סחורה – סימן רע לו. מתוך דבר מצוה – סימן יפה לו. מתוך דבר בטלה – סימן רע לו. מתוך שמחה – סימן יפה לו, מתוך עצבות – סימן רע לו. מתוך השחוק – סימן יפה לו, מתוך בכיה – סימן רע לו. מת בערב שבת – סימן יפה לו, במוצאי שבת – סימן רע לו. מת בערב יום הכפורים – סימן רע לו, במוצאי יום הכיפורים – סימן יפה לו" (אבות דרבי נתן פכ"ה, מ"ב).

בהלכה
* "משקרב העומר הותר חדש מיד, הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור... מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח? השתא נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד לא היה עומר, האיר מזרח – מתיר, והשתא דאיכא עומר – עומר מתיר" (מנחות סח,א).
* רבן יוחנן בן זכאי אומר: הקדוש ברוך הוא חס על כבודן של בריות, שור – לפי שהוא הולך ברגליו – משלם חמשה, שה – לפי שהוא טוענו על כתפו – משלם ארבעה (מכילתא משפטים כא,לז. בבא קמא עט,ב).
* שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: וכי מה ראתה התורה להחמיר בגנב (שמשלם ארבעה וחמשה) יותר מבגזלן? אמר להן: גזלן הישווה כבוד עבד לכבוד קונו (=כשם שאינו ירא מאדם כן לא ירא מה´), גנב חלק כבוד לעבד יותר על כבוד קונו כביכול (=מן האדם מסתתר, ומעין ה´ לא ירא), עשה גנב את עין העליונה כאילו אינה רואה, ואת האוזן שאינה שומעת, שנאמר: "הוי המעמיקים מה´ לסתור עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו" (ישעיה כט,טו), "ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב" (תהלים צד,ז), "כי אומרים אין ה´ רואה אותנו עזב ה´ את הארץ" (יחזקאל ח,יב) (תוספתא בבא קמא פ"ז מ"ב. מכילתא שמות כב,ו).
* מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו. חנן אומר: איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים וכו´. אמר רבי יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, הניח מעותיו על קרן הצבי (כתובות קז,ב. נדרים לג,ב).

במקורות הוא מופיע גם תחת השם "בן זכאי". ובתלמוד הסבירו שכשהיה עדיין תלמיד נקרא "בן זכאי", אולם כשהחל ללמד תורה נקרא בצירוף שמו: רבן יוחנן בן זכאי (שבת לד,א. סנהדרין מא,ב).
אף על פי שהתואר "רבן" ניתן רק לנשיאים, הרי שרבי יוחנן – אף על פי שלא כיהן בתפקיד נשיא – נתכנה בתואר זה משום גדולתו וחשיבותו "ועבור כל הגדולות שעשה" (היימאן – תולדות תנאים ואמוראים).
הראשונים נחלקו אם היה ריב"ז כהן. דעת רש"י והרמב"ם שהיה כהן, והתוספות חולקים (ראה היימאן שם).
הרב משה דוד גרוס בספרו "אבות הדורות" (עמוד 41) כותב ש"אין הכוונה שרבן יוחנן בן זכאי היה הקטן שבכולם במעלה, אלא שהוא יהיה הקטן שבהם בשנים. כי... רבן יוחנן בן זכאי חי מאה ועשרים שנה, מאלו 15 שנה אחרי החורבן, והלל נפטר 80 שנה לפני החורבן, יוצא שרבן יוחנן בן זכאי היה פחות מבן עשרים שנה, כשלמד אצל הלל".
הרב א. אורנשטיין ("אנציקלופדיה לתארי כבוד בישראל" כרך א עמוד 90) כותב על תואר זה: "התואר הכפול רב הערך והמשמעות, שבו תיאר הלל הזקן את הקטן שבתלמידיו... וכן השוני בלשון המקובל "אב לַחכמה", במקום "אב בַחכמה", מעיד, שהלל הזקן רצה להסמיך אותו למנהיג הדור אחריו, ושחביריו הגדולים יסורו למשמעתו".
על הרעב בירושלים בזמן המצור, מסופר בתלמוד שרבן יוחנן בן זכאי ראה את בתו של העשיר המופלג נקדימון בן גוריון, כשהיא מלקטת שעורים מבין גללי הבהמה – "בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל ! בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה – אלא ביד בהמתן של אומה שפלה" (כתובות סו,ב).
להלן חלק מהם: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין, אבל לא במדנה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין" (ראש השנה כט,ב).
בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש" (שם ל,א-ב).
המושג "בית הגדול" (מלכים ב, כה,ט) – זה מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי בירושלים, על בית מדרש זה נאמר: "ששם היו מתנין גדולותיו של הקדוש ברוך הוא" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א). בתלמוד הבבלי (פסחים כו,א) מסופר שהיה ריב"ז דורש לתלמידיו הרבים – בהר הבית בצילו של ההיכל.
הסברים להגדרות מלאות משמעות אלו, כותב הרב א. אורנשטיין (בספרו אנציקלופדיה לתארי כבוד בישראל): "נר ישראל – נר העם, מנהיגו, שהעם הולך אחריו, מאור – ללכת לאורה. עמוד הימיני – תואר כבוד לצדיק גדול, המשמש יסוד ומשענת לרבים... לפי הסברו של המהרש"א נקרא רבן יוחנן בן זכאי עמוד הימיני, הואיל והיה עמוד אותו הדור, שהציל כמה צדיקים בחורבן אספסיינוס, ולדברי ה"עיון יעקב" נקרא "עמוד הימיני", על שם התורה שנתנה בימין, ומובנו – עמוד התורה. אולם אפשר להניח בוודאות, כי תלמידיו תיארוהו בתואר כבוד "עמוד הימיני", על מלחמותיו הבלתי פוסקות עם הצדיקים... וחכמי הדור ראו בו את העמוד הימיני שבית ישראל נשען עליו. פטיש החזק – כינוי כבוד לאדם גדול ונכבד. כנוי לאדם גדול שאיננו נרתע מלחוות דעתו... המהרש"א אומר, שנקרא "פטיש החזק" על גדולתו בתורה... בעל ה"עיון יעקב" סובר שנקרא "פטיש החזק", לפי שרבן יוחנן בן זכאי התקין כמה תקנות קבועות, וקבע בהן מסמרות... לחזק בית ישראל... מאידך יש אחדים הסבורים, שהתואר "פטיש החזק" ניתן לו על קנאתו לאמת ושלום, ועל שלא חת להביע דעתו וגישתו לתיקון פני החברה שלאחר חורבן הבית" (כרך ג´ עמוד 1812. כרך ד´ עמוד 2016. כרך ד´ עמוד 2045).
"שני דברים השמיע רגע לפני יציאת נשמתו. אחד: האמונה בנצח ישראל, ב"לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", השני בעניין טומאה וטהרה. וכלום האחד דבר גדול והשני דבר קטן? האדם הגדול אין לו בעולמו דבר גדול ודבר קטן. הוא מדקדק בקלות כבחמורות. כשם שביקש בנשימה אחת על יבנה וחכמיה, על שושלת הנשיא ועל רופאים לרבי צדוק, כך שקד בדרכו אל התפארת, ברגע פטירתו מן החיים, לכלול יחד את העיקר והנראה כטפל. אין עיקר וטפל! בעיני החכם – הכל עיקר" (אליעזר שטיינמן באר התלמוד כרך א´ עמו´ 255).