אפילו לשעשע את עצמי כבר אינני יודע. מעצב אתרים שכמוני חייב לעבוד ולעבוד קשה כל הזמן. כוחו של ההרגל כמעט ומנע ממני להתקדם לעבר החנות הממוזגת של מזרע, אליה לקח אותי חמי במטרה הברורה והמוצהרת לרכוש בשר ל"על האש" השנתי שלנו.
עיצוב אתרים היא עבודה ממכרת, אני כמעט לא עוזב את הסטודיו ויכול למנות על אצבעות ידי האחת את מספר הפעמים בהן יצאתי מתל אביב בשלוש שנים האחרונות. עובדות אלו כמעט ומנעו ממני לצאת צפונה בסוף השבוע האחרון. כמעט. בסוף לקחתי המחשבים הניידים, את הסקיצות לעיצובים החדשים שלי, את האישה והילדה ופנינו למחוזות הלא מוכרים של כביש 65 בואכה החוצה מתל אביב לאנשהו. מזל שהאיפון מגיע עם אפליקציות מתאימות, המאפשרות לי ולכשכמותי להגיע בחתיכה אחד למחוז חפצנו (חצי חפצנו). בכל מקרה, היינו צריכים לקנות בשר.
נכנסנו לחנות והתקדמנו לעבר פינת האטליז, שם עמדו שני קצבים שמנים, חיוורים ורעי מראה. פניתי למבוגר מביניהם ושאלתי איזה נתח מומלץ. להיות קצב זה לא כמו אצלנו, בבניית אתרים. אם אני מעצב אתר במשך שבועות, כותב קוד לעילא ולעילא ומקפיד על כל פרט באפיון, הרי הקצב רק צריך להטיח את סכינו בגוש בשר, ולהשתדל לא לעשות אותו הדבר ללקוחות שבאים לעצבן אותו. הקצב שלנו מילא את שתי הפונקציות הנ"ל בהצלחה מרשימה.
יצאנו ממזרע כשבאמתחתנו קילוגרמים של צוואר לבן, צלעות לבן, אנטריקוטים וסינטות (לנשים). כמו כן מצאתי שם להפתעתי מגוון רחב של בירות משובחות, ואפילו בירות ממשפחת דליריום הבלגית. כל זה בתוספת פטיסונים רוסיים (התגלית החדשה והמדהימה של הטיול) גרמו לי להרגיש לראשונה מזה עידן ועידנים שאולי כדאי לעזוב מדי פעם את הסטודיו, להקפיא את עיצוב האתרים לכמה ימים, לנטוש את המחשב ולכתת רגליים לאיזה חור כדי לאכול דברים טובים ולשתות דברים טובים.
מה אומר ומה אדבר? חזרתי הביתה לאישה, לילדים, לאינטרנט.
בסרטון: אטליז במבינו בחג החגים
